שנים מוקדמות

לוי אשכול נולד ב-25 באוקטובר 1895 בעיירה אורטובו שבמחוז קייב באוקראינה, להוריו יוסף ודבורה שקולניק. מצד אימו, היה נכדם של בעלי עסקים הקשורים בתחום החקלאות. פרנסת המשפחה כללה חכירת יערות, טחנות קמח ומפעלים תעשייתיים. בביתם נשמרה המסורת ואביו היה מחסידי האדמו"ר יהושע השל ממונסטרישץ'.

בגיל ארבע החל בלימודי תלמוד, ובהמשך הובאו אל ביתו מלמדים פרטיים לצרכי השכלה כללית לו ולאחיו. בבית הוריו לא הייתה זיקה מיוחדת לתנועה הציונית אך הוא העלה בזכרונותיו את האבל סביב מותו של הרצל ואת התחושות שאפפו את סיפוריו של שליח מארץ ישראל שהתארח בביתם. ב-1911 התקבל ללימודים בגימנסיה יהודית בווילנה, שם הצטרף לאגודת "צעירי ציון" ונבחר לוועד האגודה. במהלך שהותו שם, ב-1913 פגש ביוסף שפרינצק, מראשי תנועת הפועל הצעיר בארץ ישראל. פגישתם זו ולאחריה הידיעות על רצח שני חלוצים בעמק הירדן וקריאות הוריהם של הנרצחים לעידוד עלייה – אלו היוו זרז למימוש רצונו בעלייה ובהתיישבות.

עם סיום לימודיו בגימנסיה, בגיל שמונה-עשרה עלה לארץ. ממקום מושבו בפתח תקווה החל בעבודת כפיים: עבד בבניית תחנת שאיבה על גדות הירקון ובחפירת תעלות השקיה במטעי הפרדסים. תוך זמן קצר הוא נבחר לוועד הפועלים במושבה, אך כבר במאי 1914 עזב וחבר לקבוצת חלוצים שיצאה להתיישבות בכפר קלנדיה ועיבדה את אדמות האזור. בחודשי שהותם בקלנדיה החל לעבוד בשיתוף עם המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות  הציונית.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גברו החששות וההתנכלויות מצד כפרים סובבים. קשיי הקיום והמימון הביאו את החברים לעבור לכפר אוריה וממנו אל ראשון לציון ולפתח תקווה; בראשית 1916 החל אשכול לפעול כמרכז הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה. הקושי הכלכלי בתקופת המלחמה וגירושם של רבים מהארץ הטילו גזירות קשות על ציבור הפועלים ומתוקף תפקידו הוא עסק בפעולות סיוע רבות בכל מושבות יהודה.

למרות התנגדותה הנחרצת של מפלגת הפועל הצעיר להקמתם של הגדודים העבריים, בקיץ 1918 היה בין ראשוני המתנדבים לשורותיהם, עד לשחרורו ביולי 1920.

במשך תקופה ארוכה ביקש אשכול להכות שורש ולפתח נקודת התיישבות קבע חדשה ועצמאית. בספטמבר 1920 נשאו מאמציו פרי, בעמק הירדן. הוא נמנה עם  עשרים וחמישה החברים המייסדים של קבוצת דגניה ב'. בשנים אלו התפתחה גם פעילותו הציבורית ופחתה מעורבותו בחיי היום יום של הקבוצה.

להורדת קובץ מותאם להדפסה לחצו כאן

1895
שנים מוקדמות

לוי אשכול (שקולניק) נולד באוקראינה ב-1895. בנעוריו למד בגימנסיה היהודית בווילנה, שם נהפך לפעיל ציוני. הוא עלה ארצה במסגרת העלייה השנייה ב-1914, ועבד כפועל חקלאי. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא הבריטי.

1920
בתנועת העבודה

ב-1920 היה אשכול ממקימי קבוצת דגניה ב'. באותה עת השתלב בגופי תנועת העבודה: היה חבר פעיל במרכז החקלאי, היה ממייסדי ההסתדרות ושימש ציר בקונגרסים הציוניים.

1930
בחוג המפלגה

ב-1930 היה בין מקימי מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) - תוצר של פועלו למען איחוד מפלגות הפועלים.

1937
בארגון ההגנה ובצה"ל

ב-1937 הוא יזם והקים את חברת המים "מקורות" ועמד בראשה עד 1951. במקביל, במשך שנות הארבעים עמד בראש מועצת פועלי תל אביב ושימש כגזבר ארגון ההגנה. לקראת הקמת המדינה, הופקד על הכנת התשתית להקמת צה"ל.

1963-1948
בראש מפעל ההתיישבות

בשנים 1963-1948 עמד בראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. בשלוש השנים הראשונות לכהונתו ליווה את הקמתם של כ-400 יישובים חדשים ולצדם מערך חקלאות ותעשייה שנועד להוות בסיס לעצמאות כלכלית.

1951
במשרד האוצר

ב-1951 מונה לראשונה לממשלה ושימש תקופה קצרה כשר החקלאות והפיתוח. בשנים 1963-1952 כיהן כשר האוצר – תקופה משמעותית בה עבר המשק הישראלי ממדיניות של קיצוב ואספקה למשק בעל בסיס חקלאי איתן וראשיתה של תעשייה מתקדמת.

1963
בראשות הממשלה

ב-1963, מונה אשכול לראש הממשלה ושר הביטחון. תקופת כהונתו השפיעה רבות על ליכוד האומה באמצעות ביטולו של הממשל הצבאי על ערביי ישראל, הקמת מפלגת העבודה, ובכינון ממשלת הליכוד הלאומי – לקראת הנהגת המדינה במלחמת ששת הימים ולאחריה. הניצחון הצבאי במלחמה נזקף, בין היתר, לברית האסטרטגית שרקם עם הממשל האמריקני. כהונתו נמשכה שש שנים.

אשכול היה איש חזון ומעש, אוהב אדם ואיש משפחה. הוא נודע ביכולתו לגשר על פערים ובהיותו בעל חוש הומור ייחודי.

אשכול נפטר ב-1969 ממחלת לב, בעודו מכהן בתפקיד ראש הממשלה.