הגדה המערבית בתקופת השלטון הירדני נתפסה בישראל ובצה"ל כמרחב
ה'מאיים' ביותר על 'הבטן הרכה' – ירושלים ואזור החוף. על אף זאת, בדיוני
המטה הכללי ב-יולי ,1963 בהשתתפות רה"מ ושר הביטחון לוי אשכול, עמדת
צה"ל הרשמית הייתה שישראל יכולה "למלא את ייעודה" גם ללא "שינוי
הגבולות". לאחר כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים, 'ממשלת הליכוד
הלאומי' הייתה במבוכה בנוגע לכלל השטחים שנכבשו, ובפרט בנוגע לגדה
המערבית, המאוכלסת במאות אלפי פלסטינים. אלא שקביעת העובדות
שמימשה הממשלה בתוך חודשים ספורים – סיפוח ירושלים המזרחית, קביעת
הירדן כגבול המזרחי, מחיקת 'הקו הירוק' מהמפות, והתבססות צה"ל בשטח גם
כבסיס לבניית ההתנחלויות – הקשו מאוד על הסיכוי להסדר מדיני, בעיקר עם
המלך חוסיין. האזהרות האותנטיות שהשמיעו שרים בכירים לגבי האסון
הביטחוני, המוסרי והדמוגרפי, שיביאו עימם הכיבוש והסיפוח, כמו גם ניסיונותיו
האותנטיים של חוסיין לקדם שלום, היו כ'נביחות כלבים' לעבר 'שיירת הכיבוש ה
דוהרת'.